"את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה (!)"
והנה מורי ראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך אמר ליד מיטת אשתו בלוויה:
"נוהגים לבקש מחילה.
אנחנו שחיינו כל הזמן חיים של תורה (40 שנה!),
את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה (!)".
וחקרתי ודרשתי ושמעתי מבני המשפחה ותלמידים קרובים,
כי היו ויכוחים לעיתים.
ומכל מקום אין זה סותר לדברים הנ"ל כלל,
כי טבע כל שני בני אדם, שהם אינם זהים לחלוטין,
וממילא נוצרות דעות מנוגדות בעניינים שונים,
אלא שהחכם מתנהג בויכוחים כאלו בדרך המותרת על פי התורה,
באופן שעדיין אין צריך לבקש על זה סליחה.
וזו היא חובת "ואוקיר", להתנהג גם בשעת ויכוח כפי דרך עובדי השם.
[שוב סחתי דברים אלו להגר"י גנס שליט"א ר"מ ישיבת קול תורה,
ואמר לי כי אכן אחד מהתלמידים [ושמו ידוע],
הרהיב עוז ואמר לראש הישיבה שאינו מאמין ואיך יתכן שאין על מה לבקש סליחה 40 שנים.
והשיב לו בעצמו כמו שבארנו לעיל: היו ויכוחים,
אבל בלי להעליב, ותמיד על פי התורה].
ואמנם, לפעמים האדם כועס על אשתו,
אבל חובת 'ואוקיר' אינה שיהיה מלאך ולא אדם,
ולא התחייב אף אדם בכתובה כי משעה זו יהפך למלאך,
אלא שיהיה לו כבוד תמידי אליה, כך שגם אחרי ויכוח,
אפילו ויכוח גדול, יסתיים הדבר בלי שתושפל חס ושלום, וכפי רצון השם.
דע יותר מכך, כי מצאתי בספר תוכחת חיים להגר"ח פלאג'י בזו הלשון:
"וכתוב בספר היחודים לרבנו חיים ויטאל:
פעם אחת חטאתי, כי נתכעסתי עם אשתי והרימותי ידי להכותה.
והוסר ממני כח הדיבור,
וציוני מורי ז"ל שאכוון תחילה זה היחוד..." ע"כ.
ומה נאמר אנחנו!!
ופשוט הוא שהבעל אינו מתחייב מעתה לאשה שיצר הרע יעזוב אותו ולא יעשה את מלאכתו.
וכי הוא יכול להתחייב שיצר הרע לא יטרידנו מעתה בכעסים והקפדות?
אלא שהוא מתחייב שיהיה מאותם העובדים על מידותיהם,
ויסתיים הענין בבקשת מחילה או בהרגשה טובה שעל כל פנים יש לו כבוד פנימי אליה.
(ה רה)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושים עמוד 316