כיצד "הבבא סאלי" משמח את אשתו
כותב הרב טאובר:
אספר עובדה מדהימה שהייתי עד לה,
המלמדת אותנו בצורה מוחשית מהי ההנהגה הראויה שבין איש לאשתו.
הדבר ארע בשנת תש"מ.
התארחתי אצל הבבא סאלי בנתיבות.
היה זה בליל ל"ג בעומר, ונערכה שם הילולא.
לאחר הסעודה, ניגשתי להיפרד מהבבא סאלי, והיה בדעתי לנסוע למירון.
הבבא סאלי תפס את שתי ידי, והחל מדבר אלי.
הגבאי תרגם לי את מילותיו, וכך הוא אמר לי:
"הרב מזמין אותך מחר לסעודה בשעה אחת.
תבוא לבד, אל תביא איתך אף אחד".
נסעתי למירון ושהיתי שם במשך כל הלילה,
התפללתי ותיקין במירון ופניתי לשוב לנתיבות,
נסיעה בת ארבע שעות.
נסיעה בת ארבע שעות.
הייתי כולי צפייה דרוכה מדוע מזמין אותי הבבא סאלי,
מה הוא רוצה ממני בשעה אחת?
הגעתי לביתו של הבבא סאלי,
איש לא היה שם מלבד הרבנית הצעירה שפתחה בפני את הדלת,
והזמינה אותי להכנס פנימה.
כשנכנסתי, ישב הבבא סאלי בחדר והמתין.
השולחן היה ערוך לסעודה והתבקשתי ליטול את ידי.
גם הבבא סאלי נטל את ידיו והסעודה החלה.
הרבנית הגישה את התבשילים,
והבבא סאלי פנה אליה כל כמה דקות במילים חמות,
אלי הוא לא התייחס כלל,
במשך כל הסעודה הוא דיבר רק עם הרבנית והיו ביניהם חילופי דברים ברוח טובה וחמה.
הוא שימח אותה מאוד, שיבח והחמיא לה על המאכלים הטעימים שהגישה ועוד.
ישבתי משתומם ומתפעל, חשבתי בלבי:
זהו בודאי לימוד גדול בשבילי כיצד צריך הבעל לנהוג עם נוות ביתו.
עד היום אינני יודע מדוע הוא הזמין אותי לסעודה,
אך אני משער שראה ברוח קדשו שבמשך השנים אעסוק רבות בנושאי שלום בית,
והיתה זו מעין הדגמה חיה לאופן שבו צריך לחיות חיי נישואין.
במעשיו היתה הקרבה לא רגילה.
הוא היה אז בגיל תשעים, והוא משמח אשה צעירה במאמץ כה רב,
כאשר לו עצמו אין כל שייכות למאכלי העולם הזה,
כל כולו היה קודש קדשים,
כל כולו היה קודש קדשים,
לא האוכל עניין אותו ולא שום דבר אחר מלבד הדבקות בה',
אך יחד עם זאת הוא ידע כי אלו הם חיובים גמורים וזוהי מצות עשה לשמח את אשתו
בדברים, ודווקא זוהי הדרך להגיע לדבקות בה'.
אך יחד עם זאת הוא ידע כי אלו הם חיובים גמורים וזוהי מצות עשה לשמח את אשתו
בדברים, ודווקא זוהי הדרך להגיע לדבקות בה'.
זו צריכה להיות גם דרכינו.
עלינו להרבות במילות שבח, לא לקמץ במחמאות.
דווקא הבית הוא המקום שבו יש להרבות ככל היותר בשבחים!
שידוכים לדתייםמתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 60-61
