שופך דמו של חברו
מעשה בכמה בחורים שהוזמנו לסעודת "שבע ברכות"שאירגנה אשה אלמנה בביתה לכבוד חתן וכלה,
בסעודה הגישה בעלת הבית עוף ושאר מאכלים,
אך הבחורים לא אבו לאכול את העוף,
מכיון שלא היה בהכשר שהם רגילים בו.
כמובן שבעלת הבית הצטערה על כך,
אך לא היה בידה לשנות דעתם.
למחרת כשהגיעו הבחורים לישיבה אצל רבם
מורנו ורבנו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל סיפרו לו בהתפארות את הנעשה אמש,
היאך התגברו על תאוותם.
לתדהמתם, ענה להם הרב בצער רב:
אמנם החמרתם בכשרות,
אבל הקלתם באיסור לא תעשה מן התורה שנאמר (שמות כב כא):
"כל אַלְמָּנָּה וָּיתֹום לֹא תַענון".
ישמע חכם ויוסף לקח,
שפעמים מזמינים אותו לבתים של אנשים יראי שמים לסעודות שבע ברכות,
אך מחמת חששותיו, חומרותיו ורגשותיו מבייש את בעלי הבית ואינו אוכל,
וגורם להם צער ועגמת נפש.
וכשהוא לעצמו חושב שהוא מהדר ומחמיר,
אך אינו שם לב שבדרך הוא שופך את דמו של חברו, ופוגע בו.
על כגון זה אמרו חז"ל (מועד קטן ה ע"א): כל השם אורחותיו
[בודק ובוחן את מעשיו אם ראויים ונכונים הם,
שלא יבוא בהם לידי מכשול חס ושלום - זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה,
שנאמר (תהלים נ כג): "וְשם דֶּרך אְראנו ביֵשע אֱלֹהִים",
אל תקרי ושם אלא ושם דרך - אראנו בישע אלהים.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 281