שלא יהיה נראה כשקר
מספרים על הגאון רבנו עזרא עטיה זיע"א ראש ישיבת "פורת יוסף",רבם של כל מנהיגי הדור הספרדי,
שגודל פרישותו וקדושתו לצד גאונותו וחריפותו היו לשם דבר,
ומידת האמת היתה נר לרגליו.
ומעשה שהיה באחד מחשובי הישיבה שנבחר לכהן פאר כרב באחת מערי התפוצות בחוץ לארץ,
ולשם כך בא לראש הישיבה לקבל את תעודת ההוראה שעליה נבחן מזמן.
המנהג באותם ימים היה,
שלאחר המבחנים לא נתנו את התעודה ביד שמא ישכח תלמודו,
ולכן היה הרב משאיר את התעודה אצלו עד שהאברך מקבל משרת רבנות.
והנה עמד ראש הישיבה לחתום על התעודה,
אך לפתע עצר והרהר דקות ספורות,
ביקש את סליחת תלמידו ויצא לכמה רגעים,
לאחר זמן ממושך קם התלמיד לחפש את רבו,
ולחיפוש הצטרפה הרבנית ובני הבית, אך הרב איננו.
עברה שעה ורואים את הרב בא מסוף הרחוב מתנשם ומתנשף כאשר רק הגלימה לגופו,
ואפילו המצנפת בבית, וכולם חרדו שמא ארע משהו.
הרגיעם הרב ואמר שעתה הוא חוזר מחורבות הישיבה בעיר העתיקה!!
נבהלו השומעים והרבנית,
איך סיכן את עצמו ללכת ברגל משכונת 'גאולה' עד לעיר העתיקה,
דרך ארוכה ורצופה בסכנות איומות,
וכי מה יש לחפש בעיר העתיקה בו בזמן שהישיבה חרבה?
פתח הרב את התעודה והסביר את דבריו.
כאשר באתי לחתום על התעודה ראיתי שכתוב בפנים:
החותם פה בתוככי ישיבת פורת יוסף 'העיר העתיקה'.
וחשבתי איך אחתום,
והרי כעת אני בתוככי ישיבת פורת יוסף 'גאולה',
הרי יש בזה שקר.
לכן רצתי לחורבות ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה לחתום על התעודה כדי שלא יהיה שום שקר... הדברים מאלפים ומדברים בעד עצמם, כמה דקדק הרב לאמת. (אור דוד ח"ב עמ' ריב)
שידוכים לחרדיםמתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 158