יש מצבים בשידוכים שבהם ברור שמשהו לא מתאים.
אבל יש מצב אחר, הרבה יותר מבלבל:
הפגישות דווקא טובות.
אין בעיה משמעותית שאפשר להצביע עליה.
כששואלים אותו מה מפריע - הוא מתקשה להסביר.
ובכל זאת, משהו בו עדיין לא מצליח להגיד כן.
במצבים כאלה קל להניח שכנראה יש כאן חוסר התאמה שעדיין לא הצלחנו לזהות. לפעמים זה אכן כך. אבל לפעמים הבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי:
לא בהתאמה עצמה - אלא ברמת הוודאות כלפי העתיד עם הבחורה, שהאדם דורש מעצמו לפני שהוא מוכן להתקדם.
אפשר לזהות את זה בכמה סימנים.
בפגישות עצמן טוב לו, אבל בין הפגישות מתחילות ההתלבטויות.
בכל פעם עולה סיבה אחרת לעצור.
וככל שהקשר מתקדם, במקום שהתמונה תתבהר - הוא מנסה לקבל תשובה לשאלות שאי אפשר באמת לענות עליהן עכשיו:
מה יהיה אם לא נסתדר?
האם בעוד עשר שנים עדיין ארגיש שבחרתי נכון?
האם אין מישהי שתתאים לי אפילו יותר?
אלה נשמעות כמו שאלות על הבחורה. אבל לפעמים הן בעצם שאלות על היכולת שלנו לחיות עם חוסר ודאות.
בשידוכים בהחלט צריך לבדוק התאמה, לברר ולשים לב למה שמפריע. אבל החלטה על נישואין לעולם לא מגיעה עם ידיעה מוחלטת של העתיד.
ולכן, אם רואים שמישהו שוב ושוב פוגש בחורות טובות, מתקשה להסביר מה לא מתאים ובכל פעם נעצר מסיבה אחרת - כדאי לשים לב לדפוס.
כי לפעמים השאלה שמנהלת את ההתלבטות שלו היא לא רק:
"האם היא מתאימה לי?"
אלא:
"כמה ודאות אני דורש לפני שאני מרשה לעצמי לבחור?"